מ-24 קונטיינרים ל-Kubernetes:
מקרה בוחן מעשי של הגירה ל-AWS
סקירה מעשית של האופן שבו העברתי פלטפורמת CX בייצור, שרצה על 24 קונטיינרים המנוהלים בצורה רופפת, לסביבת Kubernetes מסודרת ב-AWS. כולל הפשרות האמיתיות, המספרים, ומה הייתי עושה אחרת היום.
נקודת המוצא
אני Abdelhamid NOIRA, מהנדס DevOps מקזבלנקה, מרוקו. בעבודתי ב-Tersea Groupe לקחתי חלק בבניית Deskea, פלטפורמת חוויית לקוח רב-ערוצית המבוססת על בינה מלאכותית. האפליקציה כבר עבדה בייצור וטיפלה בתעבורה אמיתית, אבל התשתית שלה הייתה 24 קונטיינרים בלבד, שהפריסה והתפעול שלהם נעשו ברובם ידנית, ללא שכבת תזמור שמחזיקה אותם יחד.
זה מצב מוכר במוצרים בצמיחה: הבנת מוקדם ש-Docker הוא הבחירה הנכונה ואירזת את האפליקציות בקונטיינרים, אבל לא עברת לתזמור אמיתי. התרחבות פירושה היה התחברות לשרתים דרך SSH, ופריסה פירושה הפעלה מחדש ידנית של קונטיינרים. לא היה ניהול אחיד של סודות, לא הייתה דרך לפריסה כחול-ירוק, ולא הייתה ניראות אמיתית מעבר לבדיקות זמינות בסיסיות.
למה Kubernetes?
בקנה מידה של 24 קונטיינרים, Kubernetes אינו תמיד התשובה הנכונה. צוותים רבים עובדים מצוין עם ECS או עם הגדרת Compose מסודרת. כאן ההחלטה הייתה מוצדקת כי מפת הדרכים של המוצר כללה פריסה רב-אזורית, והצוות רצה מודל פריסה עקבי בין סביבת ה-staging, הייצור ובסופו של דבר אזור AWS שני. פריסה הצהרתית, זהות בין סביבות והרחבה אופקית לפי הביקוש הם בדיוק מה ש-Kubernetes נבנה בשבילו.
גישת ההגירה
לא העברתי את כל 24 הקונטיינרים בבת אחת. הגירתי שירות אחר שירות, והתחלתי מהפחות מסוכנים, כלומר השירותים חסרי המצב: ממשקי API פנימיים שאינם מקבלים תעבורת לקוחות ישירה, והשארתי את השירותים הפונים ללקוחות לסוף. כל שירות קיבל Helm chart משלו, והסודות שהיו בקובצי סביבה גלויים עברו ל-Vault ומוזרקים בזמן ריצה.
לפריסות השתמשתי בפריסה כחול-ירוק לשירותים עתירי התעבורה ובפריסת קנרית לשאר, הכול בשליטת צינור GitLab CI/CD. כך פריסה פגומה מתגלה ומבוטלת אוטומטית לפני שהיא מגיעה לרוב התעבורה, במקום שהכול יקרוס בזמן שמישהו מנסה להחזיר קונטיינרים אחורה ידנית.
כל מה שלא אמור להיות בתוך האשכול, כלומר רשומות DNS, תפקידי IAM והקמת סביבות חדשות, נמסר ל-Ansible. כך כל תהליך ההקמה, גם האשכול וגם התשתית שסביבו, נעשה ניתן לשחזור ואינו קיים עוד בראשו של אדם אחד.
התוצאות
המספרים האלה לא הגיעו משינוי גדול אחד, אלא מסדרה של ברירות מחדל קטנות אך נכונות: קונטיינרים שמבקשים רק את המעבד והזיכרון שהם באמת צריכים, מרחיב אשכול אוטומטי שמוסיף ומפחית צמתים לפי הביקוש האמיתי, וצינור פריסה שבו הדרך הבטוחה ביותר היא גם המהירה ביותר.
מה הייתי עושה אחרת
סיכום
העברת 24 קונטיינרים המנוהלים ידנית ל-Kubernetes לא הייתה מרדף אחר טכנולוגיה אופנתית, אלא החלפה של תהליך ידני ונוטה לטעויות במערכת הצהרתית וחוזרת על עצמה. השיפור בעלויות ובביצועים היה רווח אמיתי, אבל הרווח הגדול יותר היה תפעולי: פריסה הפכה מאירוע מסוכן לעבודה שגרתית, והצוות כבר לא צריך לזכור איזה שירות רץ על איזה שרת.
אם אתם מפעילים פלטפורמה בקנה מידה דומה על קונטיינרים ללא תזמור ותוהים אם Kubernetes שווה את המורכבות שלו, התשובה הכנה שלי היא: זה תלוי לאן המוצר שלכם הולך. אם עקביות בין סביבות, הרחבה אוטומטית ופריסות בטוחות יותר באמת נמצאות במפת הדרכים שלכם, ההגירה תחזיר את עצמה במהירות. אם לא, היא עלולה רק להוסיף עומס תפעולי.